Jan van Eyck, The Amolfini Marriage. 1434[1]
זוג אריסטוקראטי מצויר בסביבת מחייה של מעמד הביניים: נעלי בית וקבקבי עץ על הרצפה, השמלה המעוטרת פרווה של האישה מגיעה עד הרצפה, אך הרצפה היא עץ ולא אריחי שיש בארמון מפואר. שפע של דברים וניגודים מסתוריים בתמונה הזו.
התמונה צוירה בברוג' (Bruges) ב- 1434, המרכז המסחרי המוביל בצפון אירופה באותם הימים. לכאן הגיעו עצים ופרוות מרוסיה וסקנדינביה, משי, שטיחים ותבלינים כסחורות מעבר מוונציה וגנואה, ולימונים, תאנים ותפוזים מספרד ופורטוגל. ברוג' הייתה מקום עשיר, "העיר המפורסמת ביותר בעולם בהתחשב בסחורות שעוברות במקום והסוחרים שגרים שם", לפי המילים של פיליפ הטוב, דוכס בורגונדי מ- 1419 ועד 1467. שזה היה הנמל של הדוכסות של ממלכתו המפוזרת.
בורגונדי השתרעה מהחופים של הים הצפוני ועד הגבול השוויצרי ובמשך כמה עשורים הייתה היחידה הפוליטית החזקה ביותר באירופה כששיטחה שליש מהשטח של צרפת המודרנית. לדוכסים שלה היו כמה ארמונות, כולל אחד בברוג', והם אהבו פאר. מתוך הכרה שבורגונדי צריכה להסתמך על חריצותה וכוח העבודה שלה, ובמיוחד על הפעילויות המסחריות והשייכות לתעשיית הטקסטיל של הערים הפלמיות, פיליפ הטוב נתן לאזרחיו לשפר את רמת החיים שלהם, ולאגור הון תחת שלטון הבורגונדי.
הזוג בתמונה של ואן אייק הוא ללא ספק עשיר. דבר זה בולט במיוחד בלבושם: הבגד העליון של האישה עם הקפלים הגדולים בבד, מעוטר בפרוות סמור. הקפלים בסיום הבגד סודרו כל כך בקפידה רק בעזרת עוזרת וכך גם השובל שהיה מחייב אדם נוסף לשאת אותו בהליכה. בכלל, להסתובב בשמלה שכזו מחייב רמת מיומנות שבדרך כלל מושגת רק בסביבה אריסטוקראטית.
הגבר לובש גלימה עשירה מקטיפה עם סיומות של חורפן או צובל. הגלימה היא 7/8 אורך ומתרחבת כלפי מטה, דבר המאפשר תנועה חופשית. העובדה שהאיש לא שייך לאריסטוקרטיה מודגמת בקבקבי העץ שלפניו, כאלה היו משתמשים בהם כדי למנוע את ההתבוססות בלכלוך הרחובות. האנשים החשובים ביותר לא היו צריכים קבקבים – הם רוכבים על סוסים או מובלים בכיסאות עם ידיות.
ואן אייק לא נותן רמז לזהותם של המצוירים, לא בציור ולא בשום מסמך אחר, ורק כ- 100 שנים מאוחר יותר תוארה העבודה ברשימת מלאי בתור: ציור גדול על פאנל (ציור על לוחות עץ) של Hernoult le Fin עם אשתו בחדר" שם זה היה הגרסה הצרפתית לשם המשפחה Amolfini . הארנולפיני היו שייכים למשפחה של בנקאים וסוחרים שמקורם ב- Lucca , ואשר פתחו משרד ב- Bruges .
מכאן שאיש עסקים זר זה חי בברוג' בפאר אריסטוקראטי. היו לו שטיחים מזרחיים, פמוטים ומראות. יש לו זיגוג לפחות בחצי העליון של החלונות שלו; הוא אפילו יכול היה להרשות לעצמו תפוזים יקרים. בכל זאת, המידות המצומצמות של החדר הן של בית ממעמד הביניים. כמו בכל הבתים הפרטיים, המיטה היא דומיננטית. במשך היום הוילונות היו קשורים בצורת כדור; האנשים היו יושבים על המיטה ואפילו מקבלים אורחים כשהם שוכבים על הכיסוי. בלילה היו מורידים את הוילונות ומותחים אותם מסביב למיטה כדי ליצור מרחב מחייה חדש, חדר בתוך חדר. בערי הרפובליקה של איטליה מעמד הביניים הורשה לגור בארמונות פרטיים ויכלו להרשות זאת לעצמם; בבורגונדי של ואן אייק המצב הזה היה נדיר. ידוע על אדם אחד בלבד שעשה זאת בברוג' – איש פירנצה, מנהל הבנק החזק של מדיצ'י[2].
-מראה עם תכונות קסם
בציר המרכזי של הקומפוזיציה, בקיר הרחוק של החדר, תלויה מראה. מסגרתה מעוטרת בעשרה מדליונים ובהם סצנות של מות ישו. מראות זכוכית בבית של מעמד הביניים היו נדירות בימי ואן אייק, אנשים בדרך כלל היו מסתפקים במתכות מוברקות[3]. רק בבתי העשירים אפשר היה למצוא מראות שטוחות שנחשבו לחפץ יקר ערך כי הם היו קשות מאד לייצור. – לרוב בסיס הקריסטל היה נסדק בזמן יציקת המתכת החמה עליו. יעבור זמן מה עדיין לפני שהומצאה תערובת של כספית ואבץ שניתן היה למרוח אותה קרה.
מנפחי הזכוכית של Augsburg הגיעו לפתרון ביניים כשהם שופכים תערובת, כמובן לא בטמפרטורה גבוהה כל-כך, בכדור זכוכית ובכך השיגו מראה קמורה.
מראות קמורות אלה היו קלות יותר להשגה מהשטוחות. בצרפת נקראו Sorcieres או מכשפות, כי באורח פלא הרחיבו את שדה הראיה של הצופה. בתמונה זו ניתן לראות את קורות העץ של התקרה וחלון נוסף. כצופים בתמונה, "מאחורינו" ניתן לראות חדר נוסף ובמקום שאנו עצמנו עומדים המראה משקפת שתי דמויות העומדות להיכנס לחדר.
אפקט זה שוכפל 200 שנה מאוחר יותר ע"י הצייר הספרדי Velazquez [4] , במראה שטוחה שמופיעה בתמונתו Las Meninas . ייתכן שתמונתו של ואן אייק הייתה באותה תקופה באוסף הספרדי המלכותי, שולסקז היה אוצר שלו.
האישה מניחה את ידה הימנית על ידו השמאלית של הגבר. יש סוג של חגיגיות בחיבור זה של הידיים שהאמן ממקם כמעט במרכז הקומפוזיציה ולכן יש לו משמעות מיוחדת. לדמויות יש תנוחה רשמית מאד בסביבה היומיומית שלהן. השובל של האישה מסודר היטב והגבר מרים את ידו הימנית כסימן של נדר. בתקופתו של ואן אייק סמלים אלה של ידיים סימלו שהם נשבעים אחד לשנייה.
במאה ה-15 לא היה צורך בכומר או עד כדי להתחייב לחתונה נוצרית באופן חוקי. החתונה הייתה יכולה להתקיים בכל מקום, כולל, כמו במקרה זה, בפרטיות שבחדר השינה. הליך החתונה לא נוהל ע"י כומר, אלא ע"י הזוג עצמו. כדי להודיע באופן רשמי על חתונתם היה הזוג מופיע למיסה ביום שלמחרת אם כי גם פעולה זו לא הייתה חובה.
רק בקונסיליום של טרנט[5], יותר ממאה שנה מאוחר יותר הצליחה הכנסייה לחוקק את ההכרח בהשתתפות של כומר ושני עדים בטקס החתונה. הסיבות היו יותר חברתיות מאשר דתיות, דהינו, למנוע את בעיות הנישואים הכפולים. אפילו אז, הטקס לא היה חייב להתבצע מול המזבח, אלא אפילו מול דלת הכנסייה.
למרות שאין צורך בעדים בחתונתם של ארנולפיני, נראים שניים בבירור במראה. הם נמצאים שם מסיבות אחרות, הם עדים לחוזה הנישואין הכתוב בין בני הזוג. חוזים אלה היו דבר מוכר כאשר כמו במקרה שלפנינו היו כמויות גדולות של כסף בהסכם. החוזים היו צריכים להיות חתומים ע"י שני עדים.
ייתכן שההסכם הכלכלי במקרה הזה היה חשוב במיוחד מכיוון שהיו באופן ברור "נישואים שמאליים" הגבר לוקח את ידה של האישה בידו השמאלית ולא כמקובל בידו הימנית. נישואים מסוג זה היו בין אנשים ממעמד שונה ועדיין מקובלים בזמנים שלנו בבתי מלוכה מסוימים. באופן מדויק יותר, זו הייתה תמיד האישה שבאה ממעמד נמוך יותר. היה עליה לוותר על זכויות הירושה לה ולילדיה וכך לא יכלה להמשיך את קו המשפחה אך נשמרו לה תמיד מספיק אמצעים להחזיק את עצמה במקרה של התאלמנות. תנאים אלה והמסמכים הקשורים אליהם הוצגו בדרך כלל בבוקר שלאחר החתונה. המילה הלטינית Morganatica אשר מציינת מתנה מהחתן לכלה נובעת מהמילה Morganatic שמגדירה סוג זה של נישואין[6].
הכלה בציור לא מתחתנת בלבן- אשר הפך למסורת רק במחצית השנייה של המאה ה-19 אלא בשמלה המפוארת ביותר שלה, ששמורה לימי ראשון. הצורה המנופחת בבטנה אינה מציינת שהיא בהיריון אלא שבדומה לתספורת והמטפחת שעל ראשה מציינת יותר את אידיאל היופי של התקופה הגותית המאוחרת. הקפלים הרבים שבשמלה שלה שם משקפים את האופנה בבורגונדי. נשים לבושות בבגדים רחבים כל כך ועם כובעים מחודדים לראשן הושוו לא פעם על ידי סופרים של התקופה לאניות במפרש , ואמרה הומוריסטית צרפתית הגדירה שלצורה זאת קשה להבדיל בין האניות ה"ריקות" לעמוסות.
הכלה בתמונה הייתה צריכה להיות מאוד צעירה. המפלצת המגולפת שמעל למיטה בצידה השמאלי היא חלק ממושב הנשען על הקיר והיא מזכירה את הגארגוילים שאיתרו את המרזבים בקתדראלות ושימשו להפחיד את הרוחות הרעות. אלמנט זה והתנוחה של הכלה הם טיפוסים של מה שאנו מכנים התקופה הגותית.
בחצר הבורגונדי ובחוגים המקורבים אליו לא רק נשים התלבשו בצורה אקסטרווגנטית- גם גברים עשו זאת. הם לבשו תרבושים מורכבים ועמוסים לראשם או כובעים בפרופורציות מפלצתיות. פיליפ הטוב הנהיג צבעים כהים לטכסים רשמיים, כמו הבגדים של ארנולפיני כאן, עם הזמן הפכו הצבעים הכהים לשחור של בגדי החצר הספרדית.
ידי החתן הן לבנות ומטופחות כמו אלו של הכלה. כתפיו השמוטות מראות שהוא לא צריך כוח גופני כדי למצוא את מקומו בחברה. יש כאלה הרואים בתווי הפנים שלו רמזים לקרירות ותחכום. ייתכן שבגרסה הצרפתית של שמו Hernoult Le Fin מגדירה גם את תכונותיו- המלוטש, המתוחכם.
שמו הפרטי לא קיים ברשימת המלאי. בסביבות 1434, לפחות שני גברים ממשפחת ארנולפיני גרו בברוג'. החשוב מבניהם, Giovann Di Armolfini היה יועץ כלכלי של הדוכסים מבורגונדי והמלך הצרפתי, ונישא לביתו של בנקאי איטלקי, Giovanna Cenami, אשר ירשה אותו אחרי מותו. זה נראה כנגד החוק ה Morganatic . ייתכן אבל שאחיו Michele נישא כך, משום שידוע רק שמה הפרטי של אשתו. ייתכן שהלך כנגד המקובל ולא התחתן עם צעירה עשירה מעירו אלא עם בחורה פלמית מקומית. שום מסמך לא מזכיר את שמה. כנראה שלא היה שווה להזכירו.
שני הארנולפיני בברוג' סחרו לא רק בסחורות אלא גם בכסף (Money) . באותם הימים האיטלקים החזיקו למעשה את מונופול הבנקאות באירופה. איטליה, הייתה למעצמה כלכלית ופיתחה את טכניקות הבנקאות, שטרות, התחייבויות ואפילו הנהלת החשבונות הכפולה. הבנקים האיטלקים פתחו סניפים בכל מרכזי המסחר. בברוג' נציגיהם נפגשו יום-יום עם הסוחרים של העיר בבית של Mr. Van der Burse הוא ייתן את השם למוסד הקפיטליסטי החשוב ביותר: הבורסה[7].
הלקוחות של הבנקים האיטלקים כללו לא רק אנשי עסקים אלא גם שליטים. הקשרים בין הבנקאים מ-Lucca , העיר ממנה בא ארנולפיני , והדוכסים מבורגונדי היו קרובים במיוחד. אחד מהבנקאים אסף את הסכום הענק הדרוש לשלם את כופר הנפש עבור יורש עצר בורגונדי שהוחזק במזרח.
להלוות כסף לשליטים היה כבוד גדול אך גם סיכון גדול – לא תמיד הם שילמו את חובם. להכריח אותם לשלם לא בא בחשבון. כל תבוסה פוליטית תורגמה להפסדים עבור הבנקים. וכך, מותו בקרב ב- 1477 של הדוכס מבורגונדי האחרון Charles the Bold , סימן גם הפסדים קטלניים לסניף המדיצ'י בברוג'- הבנק שהרשה לעצמו להחזיק ארמון במקום. לטווח ארוך ייתכן שנפילתו של הבנק בפלנדריה תרמה לנפילתו של המדיצ'י בפירנצה.
מעל לראשם של הזוג תלויה מנורה מהסוג שיוצר ע"י אמני פלנדריה באותה תקופה. אנחנו יודעים מרישומים של בנק מדיצ'י מפלנדריה שמנורה כזו נשלחה לאיטליה מפורקת.
רק נר אחד דולק במנורה. אין סיבה הגיונית לכך שרק נר אחד ידלוק; ואמנם מבחינה סימבולית מקושר הסמל עם מנהג פופולארי של ימי הביניים: כאשר נר גדול דולק מובל בראש תהלוכת הנישואין או מועבר מהחתן לכלה, הלהבה סימלה את ישו רואה הכול, שהוא עד להבטחות הנישואין, לכן אין צורך בעדים בשר ודם.
מתחת לזרוע הימנית של המנורה נראית דמות מגולפת מעץ כחלק מכיסא. היא מייצגת את St. Margaret , הפטרונית של הנשים בהריון שמאלפת את הדרקון. הכסא נמצא צמוד למיטה. כמו הנר והעיטור המגולף בכסא, לרוב האובייקטים בחדר יש משמעות כפולה. בעת ובעונה אחת ואן אייק מראה לנו את אחד מהפורטרטים הריאליסטיים הראשונים וסדרה שלמה של סמלים. עבורו, כמו עבור בני זמנו, לחפצים היו מסרים. הם תקשרו . לרוע המזל, לא תמיד אנחנו מסוגלים להבין היום את משמעותם.
כלב קטן כמו זה שבין החתן והכלה, למשל, היה סמל לשגשוג, אך גם של נאמנות. במצבות של אותה התקופה הרבה פעמים מוצאים אריה לרגלי הגבר וכלב לרגלי האישה
. ברור שנאמנות בנישואין הייתה שייכת רק לאישה.
כמה מהחפצים אשר נראים מקריים בחדר מדברים על טוהר הכלה – למשל המראה הנקייה והחרוזים השקופים שבמחרוזת התפילה שתלויה מן המיטה. הסמלים האלה הם חלק מציורי הבתולה ומזבחים. ואמנם היה בכנסיות של ימה"ב שסוג זה של סמלים קם קהילה שלא ידעה לקרוא והייתה צריכה תמונות כדי לראות וללמוד מהן. ואן אייק עצמו צייר מספר מזבחים מפורסמים, אך חי בתקופה בה נושאי דת החלו להיות מוטמעים בתמונות יומיומיות.
"נישואי הזוג ארנולפיני" מעיד על תהליך מעבר זה: משתמש בשפת הציור של האמנות הדתית כדי לצייר פני חדר של בית פרטי ומעמד בו למרות שהוא כולל את נוכחותו של ישו, לא מתאר קדושים או קדושים מעונים אלא בנקאי ואשתו.
הקבקבים ונעלי הבית צריכים לקבל גם משמעות סמלית. בהסתכלות ישירה הם יכולים לסמל מקום לא מסודר, דבר העומד בקונטרסט עם המעמד. לעומת זאת, עבור בני זמנו של ואן אייק הם סימלו את הפסוק בתנ"ך בו אלוהים מורה למשה להוריד את הסנדלים כי הוא נמצא במקום קדוש (EX: 3:5).
הציור של ואן אייק מציין לא רק את המעבר בין הציור הדתי לציור החילוני אלא גם את המעבר מהנושא האריסטוקראטי לנושאים הבורגניים. דיוקנאות של האריסטוקרטיה היו קיימים כבר עשרות שנים, חלק מהם צוירו ע"י ואן אייק עצמו בתפקידו כצייר חצר. Philip The Good סמך עליו לפעמים גם במשימות סודיות והרשה לו גם לעבוד עבור מעמד הביניים. הוא ידע שכוחו נשען על מעמד זה עקב חריצותם ונכונותם לקחת סיכונים. משמעות מיוחדת יש לחתימת האמן. היא ממוקמת ללא צניעות בצורה בולטת בקיר האחורי בין המראה למנורה. אפילו הנוסחה שהוא משתמש בה היא יוצאת דופן: במקום, Johann de Eyck Fecit (ואן אייק עשה זאת) , כתוב Johannes de Eyck fuit hic (ואן אייק היה כאן). כיתוב זה הופך את התמונה למסמך. האמן חותם לא כצייר אלא כעד לחתונה. ייתכן שהאדם הנראה במראה הקמורה עם טורבן וגלימת תכלת הוא האמן עצמו.
Quenhm Metsys (1465-1530)
Esher (1898- 1971)
[1] "The Portrait of Giovanni (?) Arnolfini and his Wife Giovanna Cenami (?) (The Arnolfini Portrait) signed and dated 1434. Oil on oak, 82.2 x 60 cm (NG 186). National Gallery, London
[2] Portinari
[3] http://vision2form.nl/mirror_history-old.html 14/9/2007
The Middle Ages»mercury mirrors After the discovery of glassblowing in the 14th century, mirrors were made out of glass bulbs. The glassblower blew a glass bulb that while still hot, was filled with a mixture of metals such as lead, antimony and tin, through the blowing pipe. After cooling the bulbs, they were cut in pieces, thus forming little hollow (convex) mirrors. Although these mirrors did not have a perfect reflection, people did not mind at all. The mirrors available at that time, were made out of metal which wasn't flat and had an even worse reflection.
At the end of the Middle Ages this type of producing mirrors with liquid metals, did evolve into the production of mercury mirrors. The metal used was in fact an amalgam of tin and mercury. A method of backing a plate of flat glass with a thin sheet of reflecting metal came into widespread production in Venice during the 16th century.
In 1507 the Danzola del Gallo brothers from Murano near Venice asked the Council of Ten:"...the privilege for 25 years to manufacture clear and almost perfect mirrors out of crystal, unknown to the whole world except to a factory in Germany which in alliance with a Flemish factory held the monopoly in producing this type of mirrorglass....".
Therefore we can conclude that in Germany and in Belgium (Flandria) this method was already being used. The exact ingredients and procedure were kept secret for a long time, these mirrors therefore were very expensive. In 1683 the legacy of the French minister Colbert held a Venetian mirror of 115 x 65 cm, mounted in a silver frame. The mirror was sold for almost 3 times the price of a painting of Rubens, that was also a part of this legacy!
The reflecting layer of mercury on mirrors, which were made throughout a period of 400 years, existed out of 75% of tin and approximately 25% mercury. The name 'tin mirror' therefore would be more appropriate. Technically spoken, it was neither one of them. The metal used was in fact an amalgam of tin and mercury.
Producing this kind of mirrors was complicated and took a lot of time. The process was almost (there isn't an exact description) as follows;
On a stone table with a gutter along all 4 sides, a sheet of tin was placed that was slightly larger then the mirror to be made. This sheet was then secured on all sides with aggravated lathing. On the tin sheet a small amount of mercury was poured, that then was rubbed in with a cloth, to ensure a connection was made. In the Middle Ages this rubbing had to be done with a hare leg. After that, a 3 to 6mm thick layer of mercury was poured on the tin sheet. All the clogging then was removed and a plate of glass was placed on the mercury. This had to be done very carefully; the plate had to float on the layer of mercury. The plate of glass then was covered with a blanket and aggravated with weights. By removing the lathing all the redundant mercury could flow off through the gutters.
The stone table, with the mirror still on top of it, then was slantingly put for a few days, to let the last drop of redundant mercury flow off. Still slant the plate was placed on a lathing construction to dry for at least 3 weeks.
According to the description, the moment the plate of glass was lifted from the table was the most crucial moment. If there was a loud detonation anywhere near, (old literature mentions even the fire of a cannon) all the mercury would suddenly flow away, and all the work was in vain.
Producing a mirror was a complicated and delicate process. On top of that, the production was very unhealthy, due to the fact that mercury fumes are very toxic. This type of mirrors therefore is no longer made. A passage in a very old book tells us:
"A mirror is dangerous, not only to her that reflects herself, but unfortunately this is also true for him, who makes them. The making of mirrors therefore shall receive all the praise of mankind and the industry."
Mercury mirrors were moreover well resistant against all kinds of influences. Very old mirrors of this kind still are surprisingly well preserved. Sometimes a crystallization of amalgam can be found on the lower part of the mirror, that side on which it stood to let the redundant mercury flow off.
[4] VELAZQUEZ, Diego Las Meninas 1656 Oil on canvas 10'5" x 9'1" Museo del Prado, Madrid
[5]http://www.newadvent.org/cathen/15030c.htm
The nineteenth ecumenical council opened at Trent on 13 December, 1545, and closed there on 4 December, 1563. Its main object was the definitive determination of the doctrines of the Church in answer to the heresies of the Protestants; a further object was the execution of a thorough reform of the inner life of the Church by removing the numerous abuses that had developed in it.
[6] Morganatic marriage was originally and mainly a German custom. It was marriage between a high-ranking man and a woman of lower rank (rarely the other way round) in which the woman keeps her former status and in which any children of the marriage are not allowed to inherit the property of their father or his rank or titles (his dignities, in the jargon of this esoteric legal field). It has its roots in an idea common in medieval Germany that people who entered into a variety of transactions, not just marriage, were expected to be of similar social standing. The most celebrated such marriage in modern times was that between Archduke Franz Ferdinand and Sophie Chotek, both of whom died in the assassination at Sarajevo in 1914 that triggered the First World War.
Another name for it was left-handed marriage, because the custom was that at the altar the husband extended his left hand to the bride, not his right, as a mark of their unconventional union. It’s unfortunate that in English this phrase could also at one time refer to a coupling that wasn’t a marriage, either an adulterous relationship or one in which the couple hadn’t bothered with the formalities. A left-handed wife was a mistress.
The word morganatic deeply puzzled etymologists at one time and some believed that it derived from the marriage of the fairy Morgana (also known as Morgan le Fey, from the Arthurian legends) to a mortal. This would link it to the idea of the fata morgana, a type of mirage seen in the Strait of Messina between Sicily and Italy. However, this has long since been disproved.
Oddly, the source of morganatic turns out to be a German one meaning “morning gift”, which sounds like a contradiction (the medieval Latin term was matrimonium ad morganaticam, based on the sixth-century German morganegiba for which the modern German equivalent is Morgengabe). But the term morning gift refers to an old custom in which the husband would give a present to his wife the morning after the marriage was consummated. In a morganatic marriage that’s all the wife got.
[7] http://en.wikipedia.org/wiki/Stock_exchange
Some stories suggest that the origins of the term "bourse" come from the Latin bursa meaning a bag because, in 13th century Bruges, the sign of a purse (or perhaps three purses), hung on the front of the house where merchants met.
However, it is more likely that in the late 13th century commodity traders in Bruges gathered inside the house of a man called Van der Burse, and in 1309 they institutionalized this until now informal meeting and became the "Bruges Bourse". The idea spread quickly around Flanders and neighbouring counties and "Bourses" soon opened in Ghent and Amsterdam.
זוג אריסטוקראטי מצויר בסביבת מחייה של מעמד הביניים: נעלי בית וקבקבי עץ על הרצפה, השמלה המעוטרת פרווה של האישה מגיעה עד הרצפה, אך הרצפה היא עץ ולא אריחי שיש בארמון מפואר. שפע של דברים וניגודים מסתוריים בתמונה הזו.
התמונה צוירה בברוג' (Bruges) ב- 1434, המרכז המסחרי המוביל בצפון אירופה באותם הימים. לכאן הגיעו עצים ופרוות מרוסיה וסקנדינביה, משי, שטיחים ותבלינים כסחורות מעבר מוונציה וגנואה, ולימונים, תאנים ותפוזים מספרד ופורטוגל. ברוג' הייתה מקום עשיר, "העיר המפורסמת ביותר בעולם בהתחשב בסחורות שעוברות במקום והסוחרים שגרים שם", לפי המילים של פיליפ הטוב, דוכס בורגונדי מ- 1419 ועד 1467. שזה היה הנמל של הדוכסות של ממלכתו המפוזרת.
בורגונדי השתרעה מהחופים של הים הצפוני ועד הגבול השוויצרי ובמשך כמה עשורים הייתה היחידה הפוליטית החזקה ביותר באירופה כששיטחה שליש מהשטח של צרפת המודרנית. לדוכסים שלה היו כמה ארמונות, כולל אחד בברוג', והם אהבו פאר. מתוך הכרה שבורגונדי צריכה להסתמך על חריצותה וכוח העבודה שלה, ובמיוחד על הפעילויות המסחריות והשייכות לתעשיית הטקסטיל של הערים הפלמיות, פיליפ הטוב נתן לאזרחיו לשפר את רמת החיים שלהם, ולאגור הון תחת שלטון הבורגונדי.
הזוג בתמונה של ואן אייק הוא ללא ספק עשיר. דבר זה בולט במיוחד בלבושם: הבגד העליון של האישה עם הקפלים הגדולים בבד, מעוטר בפרוות סמור. הקפלים בסיום הבגד סודרו כל כך בקפידה רק בעזרת עוזרת וכך גם השובל שהיה מחייב אדם נוסף לשאת אותו בהליכה. בכלל, להסתובב בשמלה שכזו מחייב רמת מיומנות שבדרך כלל מושגת רק בסביבה אריסטוקראטית.
הגבר לובש גלימה עשירה מקטיפה עם סיומות של חורפן או צובל. הגלימה היא 7/8 אורך ומתרחבת כלפי מטה, דבר המאפשר תנועה חופשית. העובדה שהאיש לא שייך לאריסטוקרטיה מודגמת בקבקבי העץ שלפניו, כאלה היו משתמשים בהם כדי למנוע את ההתבוססות בלכלוך הרחובות. האנשים החשובים ביותר לא היו צריכים קבקבים – הם רוכבים על סוסים או מובלים בכיסאות עם ידיות.
ואן אייק לא נותן רמז לזהותם של המצוירים, לא בציור ולא בשום מסמך אחר, ורק כ- 100 שנים מאוחר יותר תוארה העבודה ברשימת מלאי בתור: ציור גדול על פאנל (ציור על לוחות עץ) של Hernoult le Fin עם אשתו בחדר" שם זה היה הגרסה הצרפתית לשם המשפחה Amolfini . הארנולפיני היו שייכים למשפחה של בנקאים וסוחרים שמקורם ב- Lucca , ואשר פתחו משרד ב- Bruges .
מכאן שאיש עסקים זר זה חי בברוג' בפאר אריסטוקראטי. היו לו שטיחים מזרחיים, פמוטים ומראות. יש לו זיגוג לפחות בחצי העליון של החלונות שלו; הוא אפילו יכול היה להרשות לעצמו תפוזים יקרים. בכל זאת, המידות המצומצמות של החדר הן של בית ממעמד הביניים. כמו בכל הבתים הפרטיים, המיטה היא דומיננטית. במשך היום הוילונות היו קשורים בצורת כדור; האנשים היו יושבים על המיטה ואפילו מקבלים אורחים כשהם שוכבים על הכיסוי. בלילה היו מורידים את הוילונות ומותחים אותם מסביב למיטה כדי ליצור מרחב מחייה חדש, חדר בתוך חדר. בערי הרפובליקה של איטליה מעמד הביניים הורשה לגור בארמונות פרטיים ויכלו להרשות זאת לעצמם; בבורגונדי של ואן אייק המצב הזה היה נדיר. ידוע על אדם אחד בלבד שעשה זאת בברוג' – איש פירנצה, מנהל הבנק החזק של מדיצ'י[2].
-מראה עם תכונות קסם
בציר המרכזי של הקומפוזיציה, בקיר הרחוק של החדר, תלויה מראה. מסגרתה מעוטרת בעשרה מדליונים ובהם סצנות של מות ישו. מראות זכוכית בבית של מעמד הביניים היו נדירות בימי ואן אייק, אנשים בדרך כלל היו מסתפקים במתכות מוברקות[3]. רק בבתי העשירים אפשר היה למצוא מראות שטוחות שנחשבו לחפץ יקר ערך כי הם היו קשות מאד לייצור. – לרוב בסיס הקריסטל היה נסדק בזמן יציקת המתכת החמה עליו. יעבור זמן מה עדיין לפני שהומצאה תערובת של כספית ואבץ שניתן היה למרוח אותה קרה.
מנפחי הזכוכית של Augsburg הגיעו לפתרון ביניים כשהם שופכים תערובת, כמובן לא בטמפרטורה גבוהה כל-כך, בכדור זכוכית ובכך השיגו מראה קמורה.
מראות קמורות אלה היו קלות יותר להשגה מהשטוחות. בצרפת נקראו Sorcieres או מכשפות, כי באורח פלא הרחיבו את שדה הראיה של הצופה. בתמונה זו ניתן לראות את קורות העץ של התקרה וחלון נוסף. כצופים בתמונה, "מאחורינו" ניתן לראות חדר נוסף ובמקום שאנו עצמנו עומדים המראה משקפת שתי דמויות העומדות להיכנס לחדר.
אפקט זה שוכפל 200 שנה מאוחר יותר ע"י הצייר הספרדי Velazquez [4] , במראה שטוחה שמופיעה בתמונתו Las Meninas . ייתכן שתמונתו של ואן אייק הייתה באותה תקופה באוסף הספרדי המלכותי, שולסקז היה אוצר שלו.
האישה מניחה את ידה הימנית על ידו השמאלית של הגבר. יש סוג של חגיגיות בחיבור זה של הידיים שהאמן ממקם כמעט במרכז הקומפוזיציה ולכן יש לו משמעות מיוחדת. לדמויות יש תנוחה רשמית מאד בסביבה היומיומית שלהן. השובל של האישה מסודר היטב והגבר מרים את ידו הימנית כסימן של נדר. בתקופתו של ואן אייק סמלים אלה של ידיים סימלו שהם נשבעים אחד לשנייה.
במאה ה-15 לא היה צורך בכומר או עד כדי להתחייב לחתונה נוצרית באופן חוקי. החתונה הייתה יכולה להתקיים בכל מקום, כולל, כמו במקרה זה, בפרטיות שבחדר השינה. הליך החתונה לא נוהל ע"י כומר, אלא ע"י הזוג עצמו. כדי להודיע באופן רשמי על חתונתם היה הזוג מופיע למיסה ביום שלמחרת אם כי גם פעולה זו לא הייתה חובה.
רק בקונסיליום של טרנט[5], יותר ממאה שנה מאוחר יותר הצליחה הכנסייה לחוקק את ההכרח בהשתתפות של כומר ושני עדים בטקס החתונה. הסיבות היו יותר חברתיות מאשר דתיות, דהינו, למנוע את בעיות הנישואים הכפולים. אפילו אז, הטקס לא היה חייב להתבצע מול המזבח, אלא אפילו מול דלת הכנסייה.
למרות שאין צורך בעדים בחתונתם של ארנולפיני, נראים שניים בבירור במראה. הם נמצאים שם מסיבות אחרות, הם עדים לחוזה הנישואין הכתוב בין בני הזוג. חוזים אלה היו דבר מוכר כאשר כמו במקרה שלפנינו היו כמויות גדולות של כסף בהסכם. החוזים היו צריכים להיות חתומים ע"י שני עדים.
ייתכן שההסכם הכלכלי במקרה הזה היה חשוב במיוחד מכיוון שהיו באופן ברור "נישואים שמאליים" הגבר לוקח את ידה של האישה בידו השמאלית ולא כמקובל בידו הימנית. נישואים מסוג זה היו בין אנשים ממעמד שונה ועדיין מקובלים בזמנים שלנו בבתי מלוכה מסוימים. באופן מדויק יותר, זו הייתה תמיד האישה שבאה ממעמד נמוך יותר. היה עליה לוותר על זכויות הירושה לה ולילדיה וכך לא יכלה להמשיך את קו המשפחה אך נשמרו לה תמיד מספיק אמצעים להחזיק את עצמה במקרה של התאלמנות. תנאים אלה והמסמכים הקשורים אליהם הוצגו בדרך כלל בבוקר שלאחר החתונה. המילה הלטינית Morganatica אשר מציינת מתנה מהחתן לכלה נובעת מהמילה Morganatic שמגדירה סוג זה של נישואין[6].
הכלה בציור לא מתחתנת בלבן- אשר הפך למסורת רק במחצית השנייה של המאה ה-19 אלא בשמלה המפוארת ביותר שלה, ששמורה לימי ראשון. הצורה המנופחת בבטנה אינה מציינת שהיא בהיריון אלא שבדומה לתספורת והמטפחת שעל ראשה מציינת יותר את אידיאל היופי של התקופה הגותית המאוחרת. הקפלים הרבים שבשמלה שלה שם משקפים את האופנה בבורגונדי. נשים לבושות בבגדים רחבים כל כך ועם כובעים מחודדים לראשן הושוו לא פעם על ידי סופרים של התקופה לאניות במפרש , ואמרה הומוריסטית צרפתית הגדירה שלצורה זאת קשה להבדיל בין האניות ה"ריקות" לעמוסות.
הכלה בתמונה הייתה צריכה להיות מאוד צעירה. המפלצת המגולפת שמעל למיטה בצידה השמאלי היא חלק ממושב הנשען על הקיר והיא מזכירה את הגארגוילים שאיתרו את המרזבים בקתדראלות ושימשו להפחיד את הרוחות הרעות. אלמנט זה והתנוחה של הכלה הם טיפוסים של מה שאנו מכנים התקופה הגותית.
בחצר הבורגונדי ובחוגים המקורבים אליו לא רק נשים התלבשו בצורה אקסטרווגנטית- גם גברים עשו זאת. הם לבשו תרבושים מורכבים ועמוסים לראשם או כובעים בפרופורציות מפלצתיות. פיליפ הטוב הנהיג צבעים כהים לטכסים רשמיים, כמו הבגדים של ארנולפיני כאן, עם הזמן הפכו הצבעים הכהים לשחור של בגדי החצר הספרדית.
ידי החתן הן לבנות ומטופחות כמו אלו של הכלה. כתפיו השמוטות מראות שהוא לא צריך כוח גופני כדי למצוא את מקומו בחברה. יש כאלה הרואים בתווי הפנים שלו רמזים לקרירות ותחכום. ייתכן שבגרסה הצרפתית של שמו Hernoult Le Fin מגדירה גם את תכונותיו- המלוטש, המתוחכם.
שמו הפרטי לא קיים ברשימת המלאי. בסביבות 1434, לפחות שני גברים ממשפחת ארנולפיני גרו בברוג'. החשוב מבניהם, Giovann Di Armolfini היה יועץ כלכלי של הדוכסים מבורגונדי והמלך הצרפתי, ונישא לביתו של בנקאי איטלקי, Giovanna Cenami, אשר ירשה אותו אחרי מותו. זה נראה כנגד החוק ה Morganatic . ייתכן אבל שאחיו Michele נישא כך, משום שידוע רק שמה הפרטי של אשתו. ייתכן שהלך כנגד המקובל ולא התחתן עם צעירה עשירה מעירו אלא עם בחורה פלמית מקומית. שום מסמך לא מזכיר את שמה. כנראה שלא היה שווה להזכירו.
שני הארנולפיני בברוג' סחרו לא רק בסחורות אלא גם בכסף (Money) . באותם הימים האיטלקים החזיקו למעשה את מונופול הבנקאות באירופה. איטליה, הייתה למעצמה כלכלית ופיתחה את טכניקות הבנקאות, שטרות, התחייבויות ואפילו הנהלת החשבונות הכפולה. הבנקים האיטלקים פתחו סניפים בכל מרכזי המסחר. בברוג' נציגיהם נפגשו יום-יום עם הסוחרים של העיר בבית של Mr. Van der Burse הוא ייתן את השם למוסד הקפיטליסטי החשוב ביותר: הבורסה[7].
הלקוחות של הבנקים האיטלקים כללו לא רק אנשי עסקים אלא גם שליטים. הקשרים בין הבנקאים מ-Lucca , העיר ממנה בא ארנולפיני , והדוכסים מבורגונדי היו קרובים במיוחד. אחד מהבנקאים אסף את הסכום הענק הדרוש לשלם את כופר הנפש עבור יורש עצר בורגונדי שהוחזק במזרח.
להלוות כסף לשליטים היה כבוד גדול אך גם סיכון גדול – לא תמיד הם שילמו את חובם. להכריח אותם לשלם לא בא בחשבון. כל תבוסה פוליטית תורגמה להפסדים עבור הבנקים. וכך, מותו בקרב ב- 1477 של הדוכס מבורגונדי האחרון Charles the Bold , סימן גם הפסדים קטלניים לסניף המדיצ'י בברוג'- הבנק שהרשה לעצמו להחזיק ארמון במקום. לטווח ארוך ייתכן שנפילתו של הבנק בפלנדריה תרמה לנפילתו של המדיצ'י בפירנצה.
מעל לראשם של הזוג תלויה מנורה מהסוג שיוצר ע"י אמני פלנדריה באותה תקופה. אנחנו יודעים מרישומים של בנק מדיצ'י מפלנדריה שמנורה כזו נשלחה לאיטליה מפורקת.
רק נר אחד דולק במנורה. אין סיבה הגיונית לכך שרק נר אחד ידלוק; ואמנם מבחינה סימבולית מקושר הסמל עם מנהג פופולארי של ימי הביניים: כאשר נר גדול דולק מובל בראש תהלוכת הנישואין או מועבר מהחתן לכלה, הלהבה סימלה את ישו רואה הכול, שהוא עד להבטחות הנישואין, לכן אין צורך בעדים בשר ודם.
מתחת לזרוע הימנית של המנורה נראית דמות מגולפת מעץ כחלק מכיסא. היא מייצגת את St. Margaret , הפטרונית של הנשים בהריון שמאלפת את הדרקון. הכסא נמצא צמוד למיטה. כמו הנר והעיטור המגולף בכסא, לרוב האובייקטים בחדר יש משמעות כפולה. בעת ובעונה אחת ואן אייק מראה לנו את אחד מהפורטרטים הריאליסטיים הראשונים וסדרה שלמה של סמלים. עבורו, כמו עבור בני זמנו, לחפצים היו מסרים. הם תקשרו . לרוע המזל, לא תמיד אנחנו מסוגלים להבין היום את משמעותם.
כלב קטן כמו זה שבין החתן והכלה, למשל, היה סמל לשגשוג, אך גם של נאמנות. במצבות של אותה התקופה הרבה פעמים מוצאים אריה לרגלי הגבר וכלב לרגלי האישה
. ברור שנאמנות בנישואין הייתה שייכת רק לאישה.
כמה מהחפצים אשר נראים מקריים בחדר מדברים על טוהר הכלה – למשל המראה הנקייה והחרוזים השקופים שבמחרוזת התפילה שתלויה מן המיטה. הסמלים האלה הם חלק מציורי הבתולה ומזבחים. ואמנם היה בכנסיות של ימה"ב שסוג זה של סמלים קם קהילה שלא ידעה לקרוא והייתה צריכה תמונות כדי לראות וללמוד מהן. ואן אייק עצמו צייר מספר מזבחים מפורסמים, אך חי בתקופה בה נושאי דת החלו להיות מוטמעים בתמונות יומיומיות.
"נישואי הזוג ארנולפיני" מעיד על תהליך מעבר זה: משתמש בשפת הציור של האמנות הדתית כדי לצייר פני חדר של בית פרטי ומעמד בו למרות שהוא כולל את נוכחותו של ישו, לא מתאר קדושים או קדושים מעונים אלא בנקאי ואשתו.
הקבקבים ונעלי הבית צריכים לקבל גם משמעות סמלית. בהסתכלות ישירה הם יכולים לסמל מקום לא מסודר, דבר העומד בקונטרסט עם המעמד. לעומת זאת, עבור בני זמנו של ואן אייק הם סימלו את הפסוק בתנ"ך בו אלוהים מורה למשה להוריד את הסנדלים כי הוא נמצא במקום קדוש (EX: 3:5).
הציור של ואן אייק מציין לא רק את המעבר בין הציור הדתי לציור החילוני אלא גם את המעבר מהנושא האריסטוקראטי לנושאים הבורגניים. דיוקנאות של האריסטוקרטיה היו קיימים כבר עשרות שנים, חלק מהם צוירו ע"י ואן אייק עצמו בתפקידו כצייר חצר. Philip The Good סמך עליו לפעמים גם במשימות סודיות והרשה לו גם לעבוד עבור מעמד הביניים. הוא ידע שכוחו נשען על מעמד זה עקב חריצותם ונכונותם לקחת סיכונים. משמעות מיוחדת יש לחתימת האמן. היא ממוקמת ללא צניעות בצורה בולטת בקיר האחורי בין המראה למנורה. אפילו הנוסחה שהוא משתמש בה היא יוצאת דופן: במקום, Johann de Eyck Fecit (ואן אייק עשה זאת) , כתוב Johannes de Eyck fuit hic (ואן אייק היה כאן). כיתוב זה הופך את התמונה למסמך. האמן חותם לא כצייר אלא כעד לחתונה. ייתכן שהאדם הנראה במראה הקמורה עם טורבן וגלימת תכלת הוא האמן עצמו.
Quenhm Metsys (1465-1530)
Esher (1898- 1971)
[1] "The Portrait of Giovanni (?) Arnolfini and his Wife Giovanna Cenami (?) (The Arnolfini Portrait) signed and dated 1434. Oil on oak, 82.2 x 60 cm (NG 186). National Gallery, London
[2] Portinari
[3] http://vision2form.nl/mirror_history-old.html 14/9/2007
The Middle Ages»mercury mirrors After the discovery of glassblowing in the 14th century, mirrors were made out of glass bulbs. The glassblower blew a glass bulb that while still hot, was filled with a mixture of metals such as lead, antimony and tin, through the blowing pipe. After cooling the bulbs, they were cut in pieces, thus forming little hollow (convex) mirrors. Although these mirrors did not have a perfect reflection, people did not mind at all. The mirrors available at that time, were made out of metal which wasn't flat and had an even worse reflection.
At the end of the Middle Ages this type of producing mirrors with liquid metals, did evolve into the production of mercury mirrors. The metal used was in fact an amalgam of tin and mercury. A method of backing a plate of flat glass with a thin sheet of reflecting metal came into widespread production in Venice during the 16th century.
In 1507 the Danzola del Gallo brothers from Murano near Venice asked the Council of Ten:"...the privilege for 25 years to manufacture clear and almost perfect mirrors out of crystal, unknown to the whole world except to a factory in Germany which in alliance with a Flemish factory held the monopoly in producing this type of mirrorglass....".
Therefore we can conclude that in Germany and in Belgium (Flandria) this method was already being used. The exact ingredients and procedure were kept secret for a long time, these mirrors therefore were very expensive. In 1683 the legacy of the French minister Colbert held a Venetian mirror of 115 x 65 cm, mounted in a silver frame. The mirror was sold for almost 3 times the price of a painting of Rubens, that was also a part of this legacy!
The reflecting layer of mercury on mirrors, which were made throughout a period of 400 years, existed out of 75% of tin and approximately 25% mercury. The name 'tin mirror' therefore would be more appropriate. Technically spoken, it was neither one of them. The metal used was in fact an amalgam of tin and mercury.
Producing this kind of mirrors was complicated and took a lot of time. The process was almost (there isn't an exact description) as follows;
On a stone table with a gutter along all 4 sides, a sheet of tin was placed that was slightly larger then the mirror to be made. This sheet was then secured on all sides with aggravated lathing. On the tin sheet a small amount of mercury was poured, that then was rubbed in with a cloth, to ensure a connection was made. In the Middle Ages this rubbing had to be done with a hare leg. After that, a 3 to 6mm thick layer of mercury was poured on the tin sheet. All the clogging then was removed and a plate of glass was placed on the mercury. This had to be done very carefully; the plate had to float on the layer of mercury. The plate of glass then was covered with a blanket and aggravated with weights. By removing the lathing all the redundant mercury could flow off through the gutters.
The stone table, with the mirror still on top of it, then was slantingly put for a few days, to let the last drop of redundant mercury flow off. Still slant the plate was placed on a lathing construction to dry for at least 3 weeks.
According to the description, the moment the plate of glass was lifted from the table was the most crucial moment. If there was a loud detonation anywhere near, (old literature mentions even the fire of a cannon) all the mercury would suddenly flow away, and all the work was in vain.
Producing a mirror was a complicated and delicate process. On top of that, the production was very unhealthy, due to the fact that mercury fumes are very toxic. This type of mirrors therefore is no longer made. A passage in a very old book tells us:
"A mirror is dangerous, not only to her that reflects herself, but unfortunately this is also true for him, who makes them. The making of mirrors therefore shall receive all the praise of mankind and the industry."
Mercury mirrors were moreover well resistant against all kinds of influences. Very old mirrors of this kind still are surprisingly well preserved. Sometimes a crystallization of amalgam can be found on the lower part of the mirror, that side on which it stood to let the redundant mercury flow off.
[4] VELAZQUEZ, Diego Las Meninas 1656 Oil on canvas 10'5" x 9'1" Museo del Prado, Madrid
[5]http://www.newadvent.org/cathen/15030c.htm
The nineteenth ecumenical council opened at Trent on 13 December, 1545, and closed there on 4 December, 1563. Its main object was the definitive determination of the doctrines of the Church in answer to the heresies of the Protestants; a further object was the execution of a thorough reform of the inner life of the Church by removing the numerous abuses that had developed in it.
[6] Morganatic marriage was originally and mainly a German custom. It was marriage between a high-ranking man and a woman of lower rank (rarely the other way round) in which the woman keeps her former status and in which any children of the marriage are not allowed to inherit the property of their father or his rank or titles (his dignities, in the jargon of this esoteric legal field). It has its roots in an idea common in medieval Germany that people who entered into a variety of transactions, not just marriage, were expected to be of similar social standing. The most celebrated such marriage in modern times was that between Archduke Franz Ferdinand and Sophie Chotek, both of whom died in the assassination at Sarajevo in 1914 that triggered the First World War.
Another name for it was left-handed marriage, because the custom was that at the altar the husband extended his left hand to the bride, not his right, as a mark of their unconventional union. It’s unfortunate that in English this phrase could also at one time refer to a coupling that wasn’t a marriage, either an adulterous relationship or one in which the couple hadn’t bothered with the formalities. A left-handed wife was a mistress.
The word morganatic deeply puzzled etymologists at one time and some believed that it derived from the marriage of the fairy Morgana (also known as Morgan le Fey, from the Arthurian legends) to a mortal. This would link it to the idea of the fata morgana, a type of mirage seen in the Strait of Messina between Sicily and Italy. However, this has long since been disproved.
Oddly, the source of morganatic turns out to be a German one meaning “morning gift”, which sounds like a contradiction (the medieval Latin term was matrimonium ad morganaticam, based on the sixth-century German morganegiba for which the modern German equivalent is Morgengabe). But the term morning gift refers to an old custom in which the husband would give a present to his wife the morning after the marriage was consummated. In a morganatic marriage that’s all the wife got.
[7] http://en.wikipedia.org/wiki/Stock_exchange
Some stories suggest that the origins of the term "bourse" come from the Latin bursa meaning a bag because, in 13th century Bruges, the sign of a purse (or perhaps three purses), hung on the front of the house where merchants met.
However, it is more likely that in the late 13th century commodity traders in Bruges gathered inside the house of a man called Van der Burse, and in 1309 they institutionalized this until now informal meeting and became the "Bruges Bourse". The idea spread quickly around Flanders and neighbouring counties and "Bourses" soon opened in Ghent and Amsterdam.
No comments:
Post a Comment