החתונה בקנא
Paolo Caliari (Veronese) (1528-1588)
THE MARRIAGE AT CANA, 1526,63
669X990cm
PARIS, MUSÉE DU LOVVRE
למרות החוקים שאסרו עליהם להרים את המבט בזמן שהם אוכלים, הנזירים הבנדיקטינים של מנזר S.GIORGIO MAGGIORE קישטו את קירות חדר האוכל שלהם במשתה מפואר. התירוץ שלהם היה שהתמונה מתארת נס: ישו הופך מים ליין במסיבת חתונה בקנא שבגליל.
נפוליון הורה להעביר אותה לפריז, ועכשיו היא מוצגת בלובר.
מידותיה, 669X990 ס"מ ממקמים אותה בין היצירות הגדולות שצוירו על בד. ככתוב בחוזה שנחתם בין הנזירים ובין הצייר ב- 6/6/1562 "על התמונה להיות ברוחב ובגובה הקיר", כשהכוונה היא לקיר בסוף חדר האוכל שלהם.
במאה ה-16, בזמן שעשירי ונציה בנו ארמונות אחד אחרי השני, הנזירים הבנדיקטינים הוסיפו חדר אוכל חדש (REFECTORIUM) , חצר סגורה וכנסייה לתפארת האי שלהם מול מרקוס הקדוש.
מכיוון שרבים מהם היו בני עשירי הלגונה, הייתה להם גישה לכספים שיאפשרו להם בנייה של עבודות בסדר גודל כזה.
חדר האוכל של המנזר הפך את האדריכל שלו אנדריאה פלאדיו (1508-1580) לאדם מפורסם. פלאדיו קיבל השראה מהיכלים עתיקים, והפרופורציות המופלאות שלו נתנו תחושה של הרמוניה לאולם הגדול.
הקרע של "החתונה בקנא" מזכיר באופן מובהק את האדריכלות של פלאדיו. ורונזה מוביל את עיניו אל הצופה דרך ארמונות, מגדל פעמונים ומרפסות, כלומר נוף אורבאני רנסאנסי אידיאלי, כשהוא ממוסגר על ידי שמים בהירים ומעוננים.
הכיכר הפתוחה עם החתונה בשיאה ממוסגרת משני צידיה על ידי עמודים בסגנון קלאסי, או מזכיר סגנון קלאסי, קורינתי בעיקר ורמז של סגנון לקטני. המשרתים עסוקים הלוך ושוב בגלריה בעוד האורחים יושבים מסביב לשולחן המשונה במישור הקדמי של התמונה. ישו יושב במרכז, מוקף באימו ותלמידיו, בעוד שחלק מבנדיקטינים שהזמינו את העבודה יושבים מימין לתמונה. הגברים המבוגרים לבושים בגלימות יקרות עם פנים של כאלו הרגילים לאוכל טוב, לא נראים כמתנגדים להיות חלק מהחגיגה.
ציורים על בד בקנה מידה גדול כל-כך היו אפשריים הודות לעבודה משותפת המתבצעת בסטודיו.
על פי ורונזה, גם אחיו, אחיינו ואין-ספור עוזרים ומתלמדים עבדו בסדנה שלו באותו זמן. אחיו בנדטו היה אחראי לביצוע ההיבטים האדריכליים של התמונה ואפילו שימש כדוגמן. הצדודית הברורה שלו עם העץ הרומי מופיעה בכמה מהציורים של ורונזה. כאן, בנדטו מצויר כמנחה האירוע, כשהוא בוחן בעין ביקורתית את היין. הגביע שהוא מחזיק הוא מקום התרחשות של נס- הפיכתם של מים ליין (יוחנן 2,1).
רב המשרתים הלבוש בעושר רב כל כך נראה כאדם בטוח בעצמו שבוחן את הצבע והטעם של היין, פעולה יומיומית עבור יודע-דבר ונציאני. צריכת היין בעיר הייתה משמעותית, בחלקה מכיוון שלא היו מספיק לשתייה. ההיסטוריון הונציאני מרינו סנודו[1] מציין ב- 1533 את הפרדוקס: "ונציה במים ואין לה מים". למרות שמדיי פעם הסנאט מתכנן מים לעיר במוביל מים, על התושבים היה להסתדר עם מי גשם. האגירה נעשתה במאגרים משיש מפוזרים במספר רב של מקומות בעיר כולה, ומכיוון שלמים אלו היה טעם בוצי או חולי, הונציאנים נטו להעדיף יין. אם כך, הנס הגדול של הפיכת מים ליין לא נראה שגרף מספר רב של אוהדים בין הבאים לחתונה של ורונזה. תחת זאת, הם נראים מתעניינים באוכל, מוזיקה ואחד בשני. ללא ספק, ישו הוא הדמות המרכזית במסיבה ובציור. ההילה בוהקת מסביב לראשו ולמעלה המשרתים טורחים בהכנת הבשר, אולי רמז לקורבן השה. בכל מקרה, התרחשות הנס לא נראית משמעותית בהמולה של החגיגה וישו הוא לא יותר מעוד אחד מיותר מ-100 אנשים המצוירים ביצירה. זה נראה מצב שמשקף נכונה את מצב הרוח בוונציה, מצב שתואר לא-פעם. הונציאנים מנסים "להפוך את העולם לגן תענוגות" כתב העולה לרגל פליקס פאבר[2] אחרי שביקר ב- 1480: "התורכים ועובדי אלילים אחרים שראו את הארמונות הבוהקים האלו אומרים שהנוצרים שבנו אותם לא יכולים להעריך את החיים שאחרי המוות ולא יכולים גם לזכות בהם." גביעים וכוסות מהזכוכית האיכותית ביותר, זהב וכסף שמנצנץ במפה הדמשקאית. השגריר של הרפובליקה הונציאנית לבירת לבירת האימפריה האבסבורגית
ב- 1510 הביע את פליאתו על כך שאפילו אצולת האימפריה אוכלת מצלחות חרס בעוד שצלחות כסף וזהב היו בשימוש נרחב במולדתו זה זמן רב. אפילו קיסמי השיניים, שאחת הגבירות נראית כשהיא מקרבת אחד לפיה , היו מזהב. האורחים לסעודה מפורסמת לכבודו של הנרי III שהתקיימה ב- 1574, התפלאו ונהנו כשהמאחרים הונציאנים הגישו להם קישוטים ופסלים מעולים העשויים סוכר.
שלטון העיר, אשר לרוב נטה לפעולה בפרופיל נמוך במיוחד, השתמש בתצוגות פאר של משתים ותהלוכות על מנת להוכיח שוונציה היא עדיין העיר העשירה והמפוארת ביותר בעולם. כמה שעוצמתה דעכה, כך גדל הצורך להוכיח את ההיפך.
האנשים החשובים שהתאספו מסביב לשולחן בציור החשיבו את עצמם ללא ספק כאדוני הגלים. כמעט כולם לבושים בבגדים עשויים יקרים ונדירים. שירותם למען הרפובליקה לקח אותם לתפקידים במזרח כדיפלומטים או כמנהלים קולוניאליים. האימפריה הוונציאנית כללה את איסטריה ודלמטיה[3] והגיעה עד לקונסטנטינופול בפסגתה, בתחילת המאה ה-15 היו לה בסיסים באדריאתי והאגאי , כריתים וקפריסין. ובכל זאת, במרוצת הזמן היא התחילה להתפורר. צעד אחרי צעד, התורכים זכו בחלקים ממנה. באותו זמן גילוי של נתיב חדש להודו בסביבות 1500 שבר את המונופול הוונציאני על פלפל ותבלינים אחרים. הונציאנים כבר לא היו העמדה להחזיר את הגלגל אחורנית. במקום לדחוף עוד ועוד כסף במשלחות הרפתקניות כפי שעשו בעבר, הם העדיפו להשקיע בנכסים בתוך אדמת איטליה, בהשאירם את הזירה לערים אחרות מתפתחות כמו אנטוורפן ואמשטרדם. מבקר בוונציה, TOMASO CONTARINI לא ראה בערים החדשות האלו "לא הדר ולא פאר", לא כסף ולא גלימות משי, כל הדברים "שהיו ידועים בעירנו עוד בזמנם של אבותינו".
זמן קצר לפני שורונזה צייר את "החתונה בקנא" נערכת מסיבה מפוארת לציון הכתרתה של הדוג'סה הוונציאנית, ZILIA PRIULI ב- 19 בספטמבר 1557, לאחר תשעה ראשי ממשלה שהיו רווקים. הדוג'ה LORENZO PRIULI הושיב סוף סוף אישה לידו בכס השלטון. שמו, שיצא למרחוק, כאדם אכזר הביא אותו במקרה הזה להראות את כל העושר האפשרי. ייתכן שזיכרון הסעודה משתקף בציורו של ורונזה. לפי אחד המשתתפים לא נראה כדבר הזה בעיר במשך למעלה מ- 100 שנים. המטבחים וחדרים נוספים בהם הוכן האוכל היו לרוב בחדרים נפרדים מאולם הסעודה עצמה ורחוק ממנו או לפחות מרוחק ממבטם של אורחים וצופים. מטבחים ועובדי מטבח לכן לרוב לא מופיעים בציורים. ורונזה שבר קונבנציה זו. הוא צייר מישור שלישי בין האורחים מסביב לשולחן במישור הקדמי לבין הצופים המסתכלים על הסעודה מהמרפסות שלהם ברקע, גלריה מחוברת לאזור האוכל על ידי שני גרמי מדרגות מכל צד נמתחת לרוחב כל הציור. זהו המקום של הפעולה האינטנסיבית, כאן כמה משרתים נושאים בשר צלי. נער שחור ממתין מצד שמאל עם מגש עבור הצלי שאדם מזוקן מחזיק אותו בין שני עמודים.
גם אלה שלא מגישים אוכל נראים עסוקים באותה מידה, כשהכול נראה חלק מפעולה מתוכננת מראש.
הוונציאנים אכלו כמויות ענק בסעודות שלהם. לא פחות מ-90 מנות שונות הוגשו ל – 100 אורחים בסעודה שארכה ארבע שעות. אך המבט הלא שגרתי של האומן אל עולם המשרתים לא היה לטעמם של כולם. כמה שנים מאוחר יותר ב- 1573 כאשר ורונזה צייר שוב ציור במימדי ענק לחדר האוכל של מנזר בוונציה, הוא זומן בפני בית המשפט של האינקוויזיציה. הוא הואשם שאיחד באותה תמונה אמירות של הברית החדשה, הסעודה האחרונה, עם דמויות נחותות כמו משרתים, שכירי חרב ואפילו כלבים. "אם יש מקום בציור אני ממלא אותו כפי שאני רואה אותו" ענה ורונזה, "אני ציירתי טבח בציור זה כי חשבתי שהוא יצא על מנת לראות מה קורה". ורונזה זוכה אך קיבל הנחייה לשנות את שמה של התמונה. האינקוויזיציה דרשה לקרוא לתמונה ההיא "סעודה בבית לוי".
גם ב"חתונה בקנא" המשרתים יוצאים "לראות מה קורה" ונראים שהם נוטלים חלק בהמולה הכללית ומתבוננים בסועדים.
לבושם המיוחד ופניהם הכהים מתחת לכובעים וכיסויי ראש מיוחדים מסגירים את מוצאם כשותפים מסורתיים של הונציאנים. עבדים מארצות ערב שירתו בכמעט כל בית ונציאני. בתקופתו של ורונזה ניתן היה להשיג עבדים במכירות הפומביות שהתקיימו בשוק בריאלטו.
[1] MARINO SANODO
[2] FELIX FABER
[3] ISTRIA&DALMATIA
Paolo Caliari (Veronese) (1528-1588)
THE MARRIAGE AT CANA, 1526,63
669X990cm
PARIS, MUSÉE DU LOVVRE
למרות החוקים שאסרו עליהם להרים את המבט בזמן שהם אוכלים, הנזירים הבנדיקטינים של מנזר S.GIORGIO MAGGIORE קישטו את קירות חדר האוכל שלהם במשתה מפואר. התירוץ שלהם היה שהתמונה מתארת נס: ישו הופך מים ליין במסיבת חתונה בקנא שבגליל.
נפוליון הורה להעביר אותה לפריז, ועכשיו היא מוצגת בלובר.
מידותיה, 669X990 ס"מ ממקמים אותה בין היצירות הגדולות שצוירו על בד. ככתוב בחוזה שנחתם בין הנזירים ובין הצייר ב- 6/6/1562 "על התמונה להיות ברוחב ובגובה הקיר", כשהכוונה היא לקיר בסוף חדר האוכל שלהם.
במאה ה-16, בזמן שעשירי ונציה בנו ארמונות אחד אחרי השני, הנזירים הבנדיקטינים הוסיפו חדר אוכל חדש (REFECTORIUM) , חצר סגורה וכנסייה לתפארת האי שלהם מול מרקוס הקדוש.
מכיוון שרבים מהם היו בני עשירי הלגונה, הייתה להם גישה לכספים שיאפשרו להם בנייה של עבודות בסדר גודל כזה.
חדר האוכל של המנזר הפך את האדריכל שלו אנדריאה פלאדיו (1508-1580) לאדם מפורסם. פלאדיו קיבל השראה מהיכלים עתיקים, והפרופורציות המופלאות שלו נתנו תחושה של הרמוניה לאולם הגדול.
הקרע של "החתונה בקנא" מזכיר באופן מובהק את האדריכלות של פלאדיו. ורונזה מוביל את עיניו אל הצופה דרך ארמונות, מגדל פעמונים ומרפסות, כלומר נוף אורבאני רנסאנסי אידיאלי, כשהוא ממוסגר על ידי שמים בהירים ומעוננים.
הכיכר הפתוחה עם החתונה בשיאה ממוסגרת משני צידיה על ידי עמודים בסגנון קלאסי, או מזכיר סגנון קלאסי, קורינתי בעיקר ורמז של סגנון לקטני. המשרתים עסוקים הלוך ושוב בגלריה בעוד האורחים יושבים מסביב לשולחן המשונה במישור הקדמי של התמונה. ישו יושב במרכז, מוקף באימו ותלמידיו, בעוד שחלק מבנדיקטינים שהזמינו את העבודה יושבים מימין לתמונה. הגברים המבוגרים לבושים בגלימות יקרות עם פנים של כאלו הרגילים לאוכל טוב, לא נראים כמתנגדים להיות חלק מהחגיגה.
ציורים על בד בקנה מידה גדול כל-כך היו אפשריים הודות לעבודה משותפת המתבצעת בסטודיו.
על פי ורונזה, גם אחיו, אחיינו ואין-ספור עוזרים ומתלמדים עבדו בסדנה שלו באותו זמן. אחיו בנדטו היה אחראי לביצוע ההיבטים האדריכליים של התמונה ואפילו שימש כדוגמן. הצדודית הברורה שלו עם העץ הרומי מופיעה בכמה מהציורים של ורונזה. כאן, בנדטו מצויר כמנחה האירוע, כשהוא בוחן בעין ביקורתית את היין. הגביע שהוא מחזיק הוא מקום התרחשות של נס- הפיכתם של מים ליין (יוחנן 2,1).
רב המשרתים הלבוש בעושר רב כל כך נראה כאדם בטוח בעצמו שבוחן את הצבע והטעם של היין, פעולה יומיומית עבור יודע-דבר ונציאני. צריכת היין בעיר הייתה משמעותית, בחלקה מכיוון שלא היו מספיק לשתייה. ההיסטוריון הונציאני מרינו סנודו[1] מציין ב- 1533 את הפרדוקס: "ונציה במים ואין לה מים". למרות שמדיי פעם הסנאט מתכנן מים לעיר במוביל מים, על התושבים היה להסתדר עם מי גשם. האגירה נעשתה במאגרים משיש מפוזרים במספר רב של מקומות בעיר כולה, ומכיוון שלמים אלו היה טעם בוצי או חולי, הונציאנים נטו להעדיף יין. אם כך, הנס הגדול של הפיכת מים ליין לא נראה שגרף מספר רב של אוהדים בין הבאים לחתונה של ורונזה. תחת זאת, הם נראים מתעניינים באוכל, מוזיקה ואחד בשני. ללא ספק, ישו הוא הדמות המרכזית במסיבה ובציור. ההילה בוהקת מסביב לראשו ולמעלה המשרתים טורחים בהכנת הבשר, אולי רמז לקורבן השה. בכל מקרה, התרחשות הנס לא נראית משמעותית בהמולה של החגיגה וישו הוא לא יותר מעוד אחד מיותר מ-100 אנשים המצוירים ביצירה. זה נראה מצב שמשקף נכונה את מצב הרוח בוונציה, מצב שתואר לא-פעם. הונציאנים מנסים "להפוך את העולם לגן תענוגות" כתב העולה לרגל פליקס פאבר[2] אחרי שביקר ב- 1480: "התורכים ועובדי אלילים אחרים שראו את הארמונות הבוהקים האלו אומרים שהנוצרים שבנו אותם לא יכולים להעריך את החיים שאחרי המוות ולא יכולים גם לזכות בהם." גביעים וכוסות מהזכוכית האיכותית ביותר, זהב וכסף שמנצנץ במפה הדמשקאית. השגריר של הרפובליקה הונציאנית לבירת לבירת האימפריה האבסבורגית
ב- 1510 הביע את פליאתו על כך שאפילו אצולת האימפריה אוכלת מצלחות חרס בעוד שצלחות כסף וזהב היו בשימוש נרחב במולדתו זה זמן רב. אפילו קיסמי השיניים, שאחת הגבירות נראית כשהיא מקרבת אחד לפיה , היו מזהב. האורחים לסעודה מפורסמת לכבודו של הנרי III שהתקיימה ב- 1574, התפלאו ונהנו כשהמאחרים הונציאנים הגישו להם קישוטים ופסלים מעולים העשויים סוכר.
שלטון העיר, אשר לרוב נטה לפעולה בפרופיל נמוך במיוחד, השתמש בתצוגות פאר של משתים ותהלוכות על מנת להוכיח שוונציה היא עדיין העיר העשירה והמפוארת ביותר בעולם. כמה שעוצמתה דעכה, כך גדל הצורך להוכיח את ההיפך.
האנשים החשובים שהתאספו מסביב לשולחן בציור החשיבו את עצמם ללא ספק כאדוני הגלים. כמעט כולם לבושים בבגדים עשויים יקרים ונדירים. שירותם למען הרפובליקה לקח אותם לתפקידים במזרח כדיפלומטים או כמנהלים קולוניאליים. האימפריה הוונציאנית כללה את איסטריה ודלמטיה[3] והגיעה עד לקונסטנטינופול בפסגתה, בתחילת המאה ה-15 היו לה בסיסים באדריאתי והאגאי , כריתים וקפריסין. ובכל זאת, במרוצת הזמן היא התחילה להתפורר. צעד אחרי צעד, התורכים זכו בחלקים ממנה. באותו זמן גילוי של נתיב חדש להודו בסביבות 1500 שבר את המונופול הוונציאני על פלפל ותבלינים אחרים. הונציאנים כבר לא היו העמדה להחזיר את הגלגל אחורנית. במקום לדחוף עוד ועוד כסף במשלחות הרפתקניות כפי שעשו בעבר, הם העדיפו להשקיע בנכסים בתוך אדמת איטליה, בהשאירם את הזירה לערים אחרות מתפתחות כמו אנטוורפן ואמשטרדם. מבקר בוונציה, TOMASO CONTARINI לא ראה בערים החדשות האלו "לא הדר ולא פאר", לא כסף ולא גלימות משי, כל הדברים "שהיו ידועים בעירנו עוד בזמנם של אבותינו".
זמן קצר לפני שורונזה צייר את "החתונה בקנא" נערכת מסיבה מפוארת לציון הכתרתה של הדוג'סה הוונציאנית, ZILIA PRIULI ב- 19 בספטמבר 1557, לאחר תשעה ראשי ממשלה שהיו רווקים. הדוג'ה LORENZO PRIULI הושיב סוף סוף אישה לידו בכס השלטון. שמו, שיצא למרחוק, כאדם אכזר הביא אותו במקרה הזה להראות את כל העושר האפשרי. ייתכן שזיכרון הסעודה משתקף בציורו של ורונזה. לפי אחד המשתתפים לא נראה כדבר הזה בעיר במשך למעלה מ- 100 שנים. המטבחים וחדרים נוספים בהם הוכן האוכל היו לרוב בחדרים נפרדים מאולם הסעודה עצמה ורחוק ממנו או לפחות מרוחק ממבטם של אורחים וצופים. מטבחים ועובדי מטבח לכן לרוב לא מופיעים בציורים. ורונזה שבר קונבנציה זו. הוא צייר מישור שלישי בין האורחים מסביב לשולחן במישור הקדמי לבין הצופים המסתכלים על הסעודה מהמרפסות שלהם ברקע, גלריה מחוברת לאזור האוכל על ידי שני גרמי מדרגות מכל צד נמתחת לרוחב כל הציור. זהו המקום של הפעולה האינטנסיבית, כאן כמה משרתים נושאים בשר צלי. נער שחור ממתין מצד שמאל עם מגש עבור הצלי שאדם מזוקן מחזיק אותו בין שני עמודים.
גם אלה שלא מגישים אוכל נראים עסוקים באותה מידה, כשהכול נראה חלק מפעולה מתוכננת מראש.
הוונציאנים אכלו כמויות ענק בסעודות שלהם. לא פחות מ-90 מנות שונות הוגשו ל – 100 אורחים בסעודה שארכה ארבע שעות. אך המבט הלא שגרתי של האומן אל עולם המשרתים לא היה לטעמם של כולם. כמה שנים מאוחר יותר ב- 1573 כאשר ורונזה צייר שוב ציור במימדי ענק לחדר האוכל של מנזר בוונציה, הוא זומן בפני בית המשפט של האינקוויזיציה. הוא הואשם שאיחד באותה תמונה אמירות של הברית החדשה, הסעודה האחרונה, עם דמויות נחותות כמו משרתים, שכירי חרב ואפילו כלבים. "אם יש מקום בציור אני ממלא אותו כפי שאני רואה אותו" ענה ורונזה, "אני ציירתי טבח בציור זה כי חשבתי שהוא יצא על מנת לראות מה קורה". ורונזה זוכה אך קיבל הנחייה לשנות את שמה של התמונה. האינקוויזיציה דרשה לקרוא לתמונה ההיא "סעודה בבית לוי".
גם ב"חתונה בקנא" המשרתים יוצאים "לראות מה קורה" ונראים שהם נוטלים חלק בהמולה הכללית ומתבוננים בסועדים.
לבושם המיוחד ופניהם הכהים מתחת לכובעים וכיסויי ראש מיוחדים מסגירים את מוצאם כשותפים מסורתיים של הונציאנים. עבדים מארצות ערב שירתו בכמעט כל בית ונציאני. בתקופתו של ורונזה ניתן היה להשיג עבדים במכירות הפומביות שהתקיימו בשוק בריאלטו.
[1] MARINO SANODO
[2] FELIX FABER
[3] ISTRIA&DALMATIA
No comments:
Post a Comment