תמונת מזבח זו, היום חלק מהאופיצי בפירנצה, היא שישה מטרים רוחב ושניים וחצי מטרים גובה. צוירה ב- Ghent , נלקחה לפיזה דרך סיציליה, משם הועברה על ידי אוניה במעלה הנהר ארנו עד לשערי פירנצה, והועברה בעגלה לכנסיית San Egidio, ע"י שישה עשר גברים. הגיעה ליעדה ב- 28 במאי 1483.
הגעתה בשלום לא הייתה משימה מובנת מאליה בשום אופן. עשר שנים קודם, בנקאי מפירנצה[2] ניסה לשלוח את תמונת "יום הדין האחרון" של הצייר Hans Memling בחזרה לעירו מפלנדריה, אך האוניה הותקפה בידי שודדי ים גרמניים והתמונה של ממלינג נחתה
ב Danzig מקום בו היא נמצאת עד היום[3].
כנסיית San Egidio הייתה שייכת לבית החולים של Santa Maria Nuova שנוסדה
ב- 1288 ע"י הסוחר Folco Portinari. תמונת המזבח מעשה ידיו של האמן הפלמי
Hugo Van Der Goes נתרמה ע"י אחד מצאצאיו של Tommaso Portinari. טומסו היה מנהלו של סניף ברוג' (היום בבלגיה) של בנק מדיצ'י והיה גם יועץ בחצרו של
Charles the Bold, דוכס בורגונדי.
ואן דר גואס מצייר את טומאסו פורטינרי בצידה השמאלי של התמונה ואת אשתו, מריה, בימני. שלושת ילדיהם – Margherita, Antonio, Pigello כורעים ברך מאחוריהם, הבנים מאחורי האבא, הבת מאחורי האימא. המשפחה מתוארת תחת חסותם של הקדושים על שמם הם נקראים: מרגריטה הקדושה עם רגל על הדרקון שפעם בלע אותה; מריה מגדלנה המחזיקה בכלי עם שמן שבו השתמשה פעם כדי למשוח את רגלי ישו; Thomas הקדוש מחזיק בידו הימנית את הסמל שלו: הכידון שבו נרצח ו- St. Antony Abbot[4], אב המסדר שמזוהה ע"י הפעמון ומחרוזת התפילה שלו. לצעיר מבין הבנים אין קדוש משלו, כנראה נולד לאחר שכבר סוכמו התוכן והקומפוזיציה של היצירה.
בציירו את הקדושים השומרים בקנה מידה גדול יותר מאשר את המשפחה של התורמים, ואן דר גואס ממשיך מסורת מתועדת היטב מימה"ב על פיה הגודל היה גם סימן של חשיבות. הוא גם ממשיך את המסורת הזו בדרך נוספת, בכך שהוא מתעלם מהזמן ומהמקום ומאחד בתמונה אחת מקרים שקרו במקומות ובזמנים שונים. וכך, אנו רואים לא רק את הלידה עצמה של ישו, אלא גם את מריה ואת יוסף בדרכם לבית לחם עוד בטרם לידתו של ישו. מצד שני, ואן דר גואס יוצר כמה פרטים במידה גדולה מאוד של ריאליזם ומפגין את הידע שלו בפרספקטיבה מרכזית, כפי שנראה בבניינים ברקע.
התמונה מלאה בניגודים ומתחים. בפירנצה, מקום בו המסורת מימה"ב הוחלפה זה זמן ארוך ע"י הרנסנס ומקום בו הקדושים והאלילים הוקטנו למימדים אנושיים, יש לשער שהתמונה משכה תשומת לב רבה. היא הגיעה מעולם אחר.
הוגו ואן דר גואס מראה נוף צפוני, לא ידידותי בחודש דצמבר, בו העצים פורסים את ענפיהם העירומים מול שמים אפורים. גוש סלע מתנוסס מעל המשעול ההררי בו פוסעת מריה ההרה בעזרתו של יוסף כשהם עושים דרכם לבית לחם לקראת המפקד[5]. משעול האבן מציין את הקשיים העומדים עוד בדרכה של מריה ואשר היא כבר יודעת שעליה לעבור אותם.
בפנל המרכזי של המזבח, המדונה החסודה מביטה בישו במבט שהוא כמעט כמו זה של
ה Pietà[6]. התינוק שוכב ללא בגדים בערימת שחת, ללא הגנה בדיר פתוח לכל הרוחות. המלאכים אינם שרים "Exultete Jubilate"[7] ; במקום זה, הם מתבוננים בפנים רציניות בעולם החוטא. מעט מאוד ביצירה הזאת מציין שהולדת ישו מביאה עימה מסר של שמחה.
אחד ההסברים לסיבה של האווירה הכבדה השורה על התמונה היא במה שקרה במאה
ה- 15 : בזמן שהתמונה צוירה, האימפריה הבורגונדית החזקה, שארצות השפלה היו שייכות אליה, החלה להתפורר. היו כנראה גם גורמים אישיים יותר שהשפיעו על אווירת היצירה כגון סבלו של הצייר שחלה מדיכאון, לפחות בשנותיו האחרונות. עובדה זו מתועדת במסמכים עם רישומים מדויקים של האח Gaspar Ofhuys , האחראי על החולים במנזר אליו נכנס הצייר ב- 1478.
ואן דר גואס נולד בסביבות 1440 ב- Ghent . מעט ידוע על שנותיו הראשונות. ב- 1467 התקבל כמאסטר בגילדת הציירים ב Ghent. ב- 1468 הוא עבד בברוג' (ייתכן שביחד עם [8]Hans Memling ו- [9]Petrus Christus) בעיטורים לחתונה של הדוכס Charles De Bold . המאסטרים הגדולים של הציור הפלמי, האחים ואן אייק[10] ו- [11]Rogier Van Der Weyden, כבר היו מתים באותה תקופה.
כאשר, ב- 1480 מסמך מתאר את ואן דר גואס כ"מאסטר הגדול ביותר של הציור הפלמי" , מזבח פורטינרי כבר היה גמור. חייב להיות זמן קצר אחרי שסיים את העבודה הזאת שבו נכנס למה שנקרא: Red Monastery , קרוב לבריסל בתור Frater Conversus, דרגה בין אח דתי לאח חילוני. הוא קיבל על עצמו את החובות של עוני, הימנעות ממין וצייתנות והמשיך לצייר. – ידועות כ-10 עבודות שלו.
עפ"י Gaspar Ofhuys, "לילה אחד, האח הוגו נתקף ע"י מחלה מוזרה של הדמיון. הוא התחיל להתלונן ללא הפסקה שהוא נדון לאבדון ולאש תמיד. ייתכן שאפילו היה פוגע בעצמו אם אלו שסבבו אותו לא היו מונעים זאת ממנו". ההתקפות של האמן באו לידי ביטוי בהזיות דתיות. במבט לאחור, Hugo Van D.G מופיע כראשון מסוג חדש של אמנים. בימי הביניים הצייר היה רק אמן שהביע את רצון הלקוח שלו, גם דתיים וגם חילוניים. בכך הוא עבד בתוך גבולות מוגדרים וצרים למדיי. בניגוד לכך, ב- 1482 הסופר הפלורנטיני Marsilidi Ficino מתאר בפעם הראשונה את האמן כגאון מלנכולי, שהיה יכול לקבל השראה או חוסר השראה מה Saturn. זו השנה שזה Hugo Van Der Goes נפטר.
תאריך המזבח ניתן להסקה בדיוק מהגילאים של ילדי Portinari: השלושה שמופיעים בפורטרייט נולדו בין 1471 ו 1474 והרביעי נולד ב- 1476. לכן העבודה בוצעה ככל הנראה בסביבות 1475/76. התורם היה בתקופה זו בפסגת הקריירה שלו- ורק זמן קצר לפני סופו הפתאומי. Tommaso Portinari, היה הנציג ברוג' של מה שהיה באותה תקופה, הבנק ובית המסחר הגדול ביותר באירופה. בסביבות 1470, בנוסף לסניף המרכזי בפירנצה, המדיצ'י החזיקו שבעה סניפים (ונציה, מילנו, רומא, ברוג', אוויניון, ליון ולונדון): Venice, Milan, Rome, Bruges, Avignon, Lyons and London. ברוג' הייתה חשובה מכיוון שזה המקום בו נוהל המסחר עם הערים ההנסטיות (Hanseatic) של צפון אירופה.
Portiniari נולד ב- 1428 ונכנס לשירות המדיצ'י בגיל 17. הוא עלה בסולם הדרגות
וב- 1462 הפך לראש הסניף בברוג' ובמקביל שותף באימפריה של מדיצ'י: הוא השקיע עד 2/15 של הון החברה וקיבל רבע מהרווחים. בכל פעם שהחוזה שלו חודש, איש עסקים זה הצליח לזכות בתנאים יותר טובים לעצמו. עצמאותו גדלה בעקבות מותו של Piero De Medici , ראש העסק המשפחתי שלא סמך על Portinari . ניהולו של הבנק עבר ל Lorenzo De Medici (אשר כונה מאוחר יותר לורנצו המפואר), אשר היה רק בן 21 ושהיה יותר מעוניין בפוליטיקה בקנה מידה גדול מאשר בבנקאות.
ל Portinari Tommaso הייתה יד חופשית הולכת וגוברת. למרות שב 1471 עדיין היה סכום מוגבל לכמות הכסף שניתן היה להלוות לדוכס מבורגונדי, שנתיים לאחר מכן מגבלה זו הוסרה. הכל נשאר להחלטתו האישית. התפתחות מסוכנת עבור בנקאי שאוהב ספקולציה מסוכנת. ב- 1475 הוא השקיע סכומי כסף גדולים במסע גילויים שהוכן ע"י הפורטוגזים, אשר הפליג לחוף האפריקאי והסתיים בנפילה גדולה. רק שני עשורים מאוחר יותר, מסע דומה הוביל לגילוי אמריקה. Tommaso , בינתיים, המשיך להמר על הסוסים הלא נכונים. הוא טעה בהפרזה לגבי חוזים לטווח ארוך בנושא צמר ופותה פעם אחר פעם להלוות סכומים גדולים לדוכס מבורגונדי.
ברוג' הייתה שייכת באותה תקופה לבורגונדי, אימפריה רופפת שגבולותיה נמתחו מהגבול השוויצרי ועד הים השחור. הדוכס Charles The Bold , מנהיגה מאז 1467, היה צריך כסף כדי לממן את חצרו הנוצצת ואת מלחמותיו הבלתי נגמרות. Tommaso העניק לו את הכסף "כדי לחזר אחרי הדוכס ולהפוך לחשוב בעיניו", כפי שלורנצו האשים אותו מאוחר יותר, "בעוד שלא היה אכפת לו שזה נעשה על חשבוננו".
כמו רבים אחרים, פורטינרי הפיורנטיני הוקסם ע"י הדוכס הכריזמתי וסונוור ע"י המשיכה האריסטוקרטית של חצרו. הוא נהנה מלפתח דמות נוצצת ושכנע את המדיצ'י לקנות ארמון מפואר בעיר ברוג' כבסיס לסניף הבנק.
בתמוה של המזבח, אשתו של Tommaso, מריה, לובשת את הלבוש הצנוע של חצר בורגונדי, עם כובע מחודד רקום. היא הייתה בת משפחה טובה מפירנצה וב 1470, כשהיא בת 15 , נשלחה לברוג' להתחתן עם טומסו שהיה 42 שנה מבוגר ממנה. רק שנים בודדות לאחר מכן היא מופיעה בציור זה כשהיא נראית קצת מוזנחת, תשושה מהלידות הרבות ומבעלה האקטיבי.
קוד ההתנהגות של חצר בורגונדי אסר על תנועות לא מרוסנות ועל ביטוי של תחושות ורגשות. הדמויות בתמונה מצוירות בהתאם לדרישות אלה, עם יוצא מן הכלל אחד: הרועים שמייצגים את פשוטי העם שמחוץ לחצר ברקע אחד מהם מרים את אגרופו בקפיצה, בעוד שבמישור הקדמי יותר, אחר פותח את זרועותיו. הם לא עושים שום מאמץ להסתיר את סקרנותם. הם צוירו גדולים ובקבוצה לא מסודרת, כקבוצה ללא חוקים שפורצת אל תוך האסם. אף פעם לפני Van Goes לא ניתן לרועים תפקיד כה בולט בציור של הולדת ישו. בצירוף מקרים או בכוונה הם מזכירים את התפקיד ההיסטורי שהיה באותם זמנים לרועים ולחקלאים באותם ארצות.
זמן קצר לאחר שעבודה זו הסתיימה, הקונפדרציה השוודית הביסה את צבאו של Charles De Bold ובכל הרסה את הדוכסות החסקה של בורגונדי. ההתנגשות הוצתה בעקבות ניסיונותיו של הדוכס לצרף את האיזור הנ"ל, אשר הפסיק את הרצף הטריטוריאלי של האימפריה שלו. כתוצאה מפעולה זו, המדינות השכנות התאחדו באופן יעיל נגדו. צרפת נתנה את הפקודות בעוד הקונפדרציה (תמורת סכום ענק) עשתה את העבודה המלוכלכת. לפי המסורת המדיבלית האמיתית, Charles לחם עם אבירים לובשי שריון כבד; השוודים רועים ועובדי אדמה, באו ברגל ולכן היו ניידים יותר מאויביהם.
ב- 1476 הם תקפו בהפתעה את Charles בקרבת Grandson ותפסו את השיירה שלו ואת אוצרותיו בקרבת Murten. ב- 5 בינואר 1477 Charles מת ב Nancy.
אחרי מותו, צרפת דרשה לעצמה חלקים מבורגונדי. ביתו של צ'רלס, מריה, ובעלה הארכידוכס מקסימיליאן מאוסטריה ירשו דוכסות צולעת ומלאה בחובות. האימפריה החזיקה מעמד רק מאה שנים אך היא אבן דרך בתרבות החצרונית של שלהי ימה"ב.
ההפסדים הכספיים של המדיצ'י היו עצמאיים והתוצאות עבור פורטינרי היו הרות אסון. בנקים איטלקיים כבר פשטו את הרגל עקב ההלוואות לשליטים. כבר בעבר; ה – Peruzzi וה- Bardi, למשל הלוו "סכומים ראויים למלך" ל Edward 3th (1312-1377). לרונצו דה-מדיצ'י פירק את השותפות שלו עם פורטינרי והכריח אותו להמשיך לנהל לבד את הסניף בברוג' על הכנסותיו הקטנות וחובותיו הגדולים. טומסו בילה את שארית חייו בכיסוי הלוואות ובהסתרת עצמו מנושים. הוא גר לסירוגין בפירנצה ווברוג' – תמיד בבריחה. ב- 1501 הוא מת בבית החולים לו תרם פעם את המזבח. בנו ויתר על הירושה מתוך חשש שהחובות יהיו גדולים מהירושה כולה.
שני אגרטלים עם פרחים עומדים במרכז כאילו הונחו מול מזבח. הם פרחי Violes, Carnation, Aquilegia, Lilies. באופן טבעי, לא פורחים בדצמבר; פרחים אלו בזמן הולדתו של ישו הם נס בפני עצמו.
המזבח מלא בציטוטים סמליים ותנ"כיים. הנבל מעל לדלת הכניסה לארמון ברקע מסמל שזהו בית מביתו של דוד, אליו משתייך יוסף. המלך דוד ניגן פעם בנבל עבור שאול המלך, אשר ליבו היה כבד עליו והרגיעו. אלומת התבואה היא רמז לבית לחם ולגופו של ישו, "לחם החיים". ההקבלה בין גופו של הילד השוכב על הארץ לבין אלומת התבואה מתאימים לאמונה שאחד יהפוך לשני. כך הצייר כלל בתמונתו של לידת ישו הקשרים למותו, למיסה, ולהפיכת גופו של ישו ללחם המיסה.
לפי אוגוסטינוס הקדוש, "המובנים המוסתרים הם המתוקים ביותר", ובמאה ה-15 הציירים מארצות השפלה לקחו זאת לתשומת ליבם, במלאם את ציוריהם עם סמלים ורמזים דתיים. ובכל זאת, אחרי ואן דר גואס גישה זאת הופכת לפחות שכיחה . הצורך במבנה על נוצרי באמנות הוחלף ברנסנס בהתעניינות במציאות.
בזה שהוא מציב את שני אגרטלי הפרחים במרכז התמונה, האמן נותן להם גם חשיבות גדולה. בשפת הסמלים של המאה ה-15 Violets היו סמל של ענווה, לכניעה לרצונו של האל; Carnations היו ידועים בפלנדריה כ Nagelbloem – "פרחי מסמר" ובכל שלושת ה Carnation (ציפורנים) מזכירים את המסמרים ששימשו להצמיד את ישו לצלב. ה Lilies הכתומים מייצגים את דמו של ישו, והכחול והלבן של ה Irises את הסבל והתוהו של מרים הבתולה. St. Bridget משבדיה (נולדה ב- 1303) כתבה על הבתולה "כי היא הרגישה את חודו של החרב בליבה כל פעם שניבאה את סיבלו של בנה..."
ה- Aquilegia מצביעה גם היא לדבר שיבוא; הם היו מזוהים עם מלנכוליה וצבעם הכחול כהה היה צבע האבל. מריה לבושה גם בגלימה כחולה, עוד סימן שהמזבח יותר משעוסק בהולדתו של ישו, מצביע על סבלו העתידי.
התמונה צוירה בזמן שCharles De Bold התקדם לכוון ההתמוטטות שלו. אולי חלק מאווירת הכבדות והעומס מהתקופה עשו דרכם אל המזבח. ואן דר גואס היה נתין של הדוכס והקריירה שלו הייתה מחוברת לבית בורגונדי. הוא צייר את חתונותיו, משאי לוויה ותהלוכות הפסטיבלים, ומותו של צ'רלס, התמוטטות האימפריה שלו וההתקוממות שפרצה ב Ghent בטוח השפיעו עליו. התרחשויות אלה היו כנראה גם הסיבה מדוע המשלוח של היצירה לפירנצה התעכב- ומדוע הצייר חיפש מקלט במנזר.
ייתכן שואן דר גואס הושפע גם מן הניגודים האינטלקטואלים של תקופתו, ובמיוחד מהקונפליקט בין האיפוק המדיאואלי והדיעות הליבראליות יותר של הרנסנס. למרות שלא ביקר אף פעם באיטליה, לבטח ראה עבודות של אמני הרנסנס בביתם של הסוחרים הפיורנטיניים בברוג'. אין ספק שחשים במתח במזבח פורטינרי. בזמן שהנושא והסימבוליות שלו משתייכים למסורת הנוצרית של ימה"ב, שימושו בפרספקטיבה והריאליסטיות של הרועים מצביעים לכיוון הרנסנס. האופן בו ואן דר גואס מתאר את הרועים משפיע על ציירי איטליה, כפי שניתן לראות בעבודותיו של האמן הפיורנטיני Ghirlandaio. בעבודתיו, מ- 1485 הוכחה להשפעה הדדית בין פלנדייה לפירנצה.
הנזירים עשו כל מה שביכולתם כדי להרגיע את האמן המפורסם שבא לגור ביניהם כאח חילוני. הוגו ואן דר גואס נכנס ל Red Cloister ( (Roode Clooster, מנזר אוגוסטיאני, קרוב לבריסל ב- 1475. הוא בילה שם את שארית חייו, בתפילה, ציור וסבל. הוא טופל כמקרה מיוחד, הורשה לצייר ואפילו לנסוע, אך גם לפי ההיסטוריון * Gaspar Ofhuis, שום דבר לא הרגיע אותו. ואן דר גואס נפל למנלכוליה עמוקה וניסה להתאבד. הנזירים ייחסו את מותו בשנת 1482 להתקפת מלנכוליה.
במאה ה-19, הייתה לואן דר גואס משיכה מיוחדת (שהיום היינו קוראים לה משיכה גותית) ללימודי האמנות הרומנטיים. בתמונתו של אמיל ולאוטרס מ 1872 , ילדי מקהלה שרים לו בזמן שאב המנזר, תוך כדי ניצוח מתבונן במבט הבוהה של האמן ובידיו העצבניות.
"אני בעצמי הפכתי למנכולי לאחרונה, כמעט כמו הוגו ואן דר גואס בתמונה המפורסמת של אמיל ולאוטרס", כתב וינסנט ואן גוך לאחיו טיאו מארל בשנת 1888, "רק שאחרי שגילחתי את זקני בקפידה, אני נראה יותר כאב המנזר הרגוע שבתמונה".
ואן גוך רימה את עצמו. מאוחר יותר באותה שנה הוא יספר לטיאו שהעיסוק האובססיבי בציור השאיר אותו "שוב במצבו המדורדר של הוגו ואן דר גואס בציורו של אמיל ולאוטרס", ובחג המולד של 1888 הוא תקף את חברו פיל גוגן וחולל את פרשת האוזן. באותו ערב חד המולד הוא חתך חלק מאוזנו ושלח אותה לזונה בה הוא היה מאוהב, הוא שהה בחג המולד בבית החולים. דיוקנו העצמי עם תחבושת באוזנו.
בגיל 38, פורטינרי, מנהל סניף הבנק של מדיצ'י בברוג' ב-5 השנים האחרונות ויועץ הדוכס מבורגונדי, נסע לפירנצה להגשת דו"ח כספי לפיארו די קוזימו ב- 1469. הוא מופיע גם ברשימה שנה קודם של חגיגת הנישואין של Charles De Bold מבורגונדי לנסיכה Margaret of York , כל זה מופיע ברישומיו של Olivier de la Marche . La Marche מדווח שהוא עמד בראש תהלוכה של עשרים ואחד סוחרים מפירנצה לבושים בגלימות אדום ושחור, כשלפניהם צעדו נושאי לפידים בכחול וארבעה רוכבים לבושי בגדים רקומים בחוט כסף.
הפיורנטיני השאפתן שהתנהגותו הייתה יותר זו של איש חצר מאשר של בנקאי זהיר, חזר מעיר הולדתו עם חוזה חדש ועם אישה Maria Baroncelli בת ה-16 , איתה הוא התחתן ב- 1470.
הנס ממלינד התבקש להנציח את הנשואים הטריים בטריפטיכון דתי. הפנל המרכזי, ייתכן שהבתולה וישו, אבד. טומסו נראה מסתכל קדימה עם עיניים ערות מעל עץ מחודד כמו שועל. מריה נראית זוהרת, והיא מתוארת כשהיא נושאת מחרוזת נישואים רחבה בזהב עם פנינים וחרוזים צבעוניות. שיערה משוך לאחור מתחת לכובע (Henin) המחודד עם בד שקוף מכסה אותו. התנוחה שלה נערית ופניה נפתחים בכמעט חיוך. הזוג פורטינרי עבר לגור לביתו המפואר הקודם של Middelburg . אנחנו מכירים אותו מטריפטיכון מפורסם וקטן של Rogier Va Der Weiden בברלין אשר מראה אותו כורע ברך בפני ישו התינוק. טומסו שיכנע את Piero De m. לקנות את ביתו המבוצר של Bladelin בשנת 1466.
כשפיירו נפטר ב- 02/12/1469, פורטינרי הזמין מדליונים שנתלו בבית עם הדיוקן של בנו-יורשו של פיירו, לורנצו המפואר ואישתו Clara Orsini. הטריפטיכון הקטן היה כנראה מיועד גם הוא ל – Hof Bladelino שעדיין עומד ב- Naaldenstraat בברוג'.
למרות היחסים הטובים לכאורה של פורטינרי עם מעסיקיו, החוזה שפיירו דה מדיצ'י חתם לפני מותו כבר מרמז על חשדות כלפי Portinari . הוא קיבל הנחיות לעסוק פחות בחיי החצר ולהפסיק להלוות לאנשים סכומי כסף גדולים...המשך יבוא.
[1] Hugo van der Goes – d. 1482
[2] Angelo di Jacopo Tani מנהל הבנק של מדיצ'י בלונדון הזמין את היצירה עבור הקפלה החדשה שלו בכנסייתו של קוזימו דה מדיצ'י בבדיה פיאסולנה.
[3] Hans Memling 1467 -71 The Last Judgement Triptych Muzeum Narodowe, Gdansk
[4] קדוש שחיו הם יותר אגדה ממציאות, פעל בעיקר במצרים ועפ"י המסורת הוא השראה לייסוד מסדר האופיטלרים, אשר עסקו בטיפול וריפוי חולים.
[5] Lucas 2:1-6
[6] האבל של מריה על מותו של ישו כשהוא מורד מין הצלב
[7] מזמור הודיה מסורתי להולדתו של ישו
[8] Hans Memling (Memlinc) (c. 1430 - 11 August 1494)
[9] Petrus Christus [Netherlandish Northern Renaissance Painter, ca.1410-1473]
[10] Hubert and Jan van Eyck
[11] Rogier van der Weyden [Netherlandish Northern Renaissance Painter, ca.1400-1464]
No comments:
Post a Comment